ברוכים הבאים לאתר להכשרת מטפלים בפסיכותרפיה הוליסטית

לימודי פסיכותרפיה

בואו לגלות עולם מרתק המחבר בין גוף ונפש

לימודי פסיכותרפיה1

"דע את עצמך", סוקרטס

לימודי פסיכותרפיה2

"בכל יום זורחת אותה השמש, ובכל יום היא שמש חדשה", תלס

לימודי פסיכותרפיה3

"הקושי איננו להבין את מה שאין אנו יודעים, אלא את מה שאנו יודעים", ז'אק סאלומה

לימודי פסיכותרפיה4


מחפשים את הדופק

מאת רונן לוי

לימודי פסיכותרפיה גופנית- מחפשים את הדופק

ממש כמו שרופא ממשש את פעימות הדופק שלנו, כך מגשש הפסיכותרפיסט הגופני אחר הדופק הפנימי של המטופל – רונן לוי, מטפל ומרצה במגמת לימודי פסיכותרפיה גופנית של מכללת רידמן, מסביר לנו מהו אותו דופק פנימי ומדוע הוא בכלל חשוב. רונן אף משתף אותנו בדיאלוג טיפולי מרתק שבמהלכו מתחברת המטופלת דרך הנעשה בגופה אל הנעשה בתוככי נפשה.  

וממש כמו שרופא ממשש את פעימות הדופק שלנו, כך מגשש הפסיכותרפיסט הגופני אחר הדופק הפנימי של המטופל. הדופק הפנימי המתבטא ברבדים השונים של האדם (בגופו, בנפשו ובתפיסתו את המציאות) הוא המדד למידת הימצאותו של האדם במרחב הנכון ללמידה, לגדילה ולהתפתחות. וינסטון צ'רצ'יל אמר פעם: "אני אוהב ללמוד, אני לא אוהב שמלמדים אותי".  כיצד ניתן למצוא את המרחב הנכון בו מתקיימת הלמידה הפנימית? אותו אזור ביניים שבו ניתן ללמוד מתוך סקרנות, פנימית רצון פנימי, דחף עמוק לדעת, להבין, לגלות, להתפתח, מבלי שנרגיש כפייה של דמות סמכותית או של קולות חיצוניים המאיצים בנו להבין, לקלוט, להפנים, להשתנות? שאלה זו, כך נראה, מעסיקה הורים רבים וכאמור גם את העוסקים בחינוך ובבריאות הנפש. כיצד יכול המחנך למצוא ולאפשר את המרחב הנכון שהילד זקוק לו כדי ללמוד מתוך בחירה, מתוך אקטיביות ולא מתוך תבוסה וכורח מדכא המקטין אפריורית את יכולת הלמידה שלו? גם אנשי מקצועות הטיפול בבריאות הנפש עסוקים רבות בשאלה זו – כיצד ניתן למצוא את המרחב הנכון בו יכול המטופל-האדם לחוות את עצמו באופן עמוק יותר, אותנטי יותר, שיאפשר לו להרגיש חי יותר, מלא יותר, נוכח ומעוניין יותר בחייו.

התפיסה ההוליסטית המתקיימת בעולם החינוך (באופן מיוחד בחינוך האנתרופוסופי) ובפסיכותרפיה מתמודדת עם שאלות אלה באמצעות חיפוש הדופק הפנימי של האדם, הילד, המטופל. הדופק הפנימי המתבטא ברבדים השונים של האדם (בגופו, בנפשו ובתפיסתו את המציאות) הוא המדד למידת הימצאותו של האדם במרחב הנכון ללמידה, לגדילה ולהתפתחות. האם האדם מכווץ מדי  או רפוי מדי, וכיצד הדבר מתבטא בגופו, בנפשו בחווייתו הפנימית את עצמו, את זולתו ואת העולם. תחושת העצמי של האדם מתקיימת במתח המתמיד שבין כיווץ להרפיה, בין חולשה לכוח, בין רצון וייאוש ויש לה ביטויים פנימיים וחיצוניים המתכתבים בניהם באופן תדיר.

הפסיכיאטר והפסיכותרפיסט הגופני אלכסנדר לוואן נהג להנחות סטודנטים שעברו אצלו הכשרה מקצועית, להביט באדם שלפניהם כאילו היה תא אנושי בודד הפועם וחי, שיש לו כיווני זרימה ותנועה ויש לו מקומות קפואים ודלים באנרגיה. כדי להמחיש את אמירתו של לוואן המבטאת את עיקרון הפעימה כה יפה, בחרתי לשתף אתכם בדיאלוג טיפולי בפסיכותרפיה גופנית הוליסטית, הקרוב ללבי. בדיאלוג שלפניכם אדגים כיצד המטפל (אני) מחפש את פעימת החיים של המטופל דרך הגוף ודרך הרגש ושואף ממנו להגיע להרחבת החוויה של האדם את עצמו, אשר יש בה כדי להעלות את הסיכוי לתובנה ולשינוי פסיכולוגיים.

הסיפור הבא מקורו במקרה שקרה באמת, אך הפרטים שונו והוסוו כדי לשמור על חיסיון ואנונימיות מוחלטים.

"אני רואה שכשאת מדברת על הקושי להרגיש נזקקות משהו בגב שלך מתקשח… את מזהה את זה?" שאלתי את אורית באחת מפגישותינו.
"עכשיו כשאתה מציין את זה, אני באמת חווה סוג של לחץ בגב התחתון שקודם לכן לא הרגשתי" השיבה אורית.
"זה מעניין שזה קרה ברגע שדיברנו על הקושי שלך להרגיש את הצורך בתמיכה, להיות נזקקת למישהו…" הוספתי. אורית לא ענתה במילים, תחת זאת עיניה נפקחו מעט, משהו בשפתיה נראה כמגלגל את מחשבותיה בפיה. היא נראתה חושבת. הבחנתי אפוא שמודעותה של אורית עוברת לראש ולא היה בכוונתי ללכת לשם, רציתי להשאירה בגוף, להמשיך בדיאלוג אתה דרך הגוף.
"מה דעתך להחזיר את הגב למצבו הקודם, כלומר לקמרו קצת?" אורית הסכימה וקימרה את גבה.
לאחר כמה רגעים ששהתה שם אמרה: "איי זה לא נעים לי בגב, אני מרגישה כמו זקנה עם גיבנת".
בתגובה שאלתי: "זקנה עם גיבנת זה הדימוי שעולה לך, ואיזה רגש עולה משם?"
"זה מרגיש עלוב משהו… פתטי קצת " ענתה אורית. אני רואה שמשהו מתחיל לעלות ואומר: "הישארי עוד קצת, תראי איזה עוד רגשות עולים משם".
"אני מרגישה סוג של כניעה… ויתור. כאילו ויתרתי על הגאווה שלי…מושפלת… כן, מושפלת זו המילה המדויקת למה שאני מרגישה".
נשימה עמוקה מילאה את ריאותיי, עלה כאן רגש משמעותי וחדש. לאחר ששהתה בו זמן מה נראה היה לי כי יש מקום להמשיך.
"אז בואי לכיוון השני", הצעתי," קערי את הגב לכדי הזדקפות …תקציני את זה… והישארי שם".
"או", אמרה אורית, "זה מרגיש יותר מוכר ונוח חזרתי לעצמי…" "ואיך הנשימה?" שאלתי,
"יותר טובה מקודם אבל קצת עצורה", השיבה. "ואיזה רגש עולה מהמצב הזה?", שאלתי,
"אני מרגישה יותר חדה… נחושה ממוקדת… כן וקשוחה."
"או.קי, אז בואי קחי כמה רגעים ותעברי ממצב למצב: מהיציבה הזקופה מאוד לישיבה השמוטה מאוד".
אורית נענתה לבקשתי והמשיכה בתנועה, לאחר מספר דקות נעצרה ושתקה.  "אתה יודע", אמרה,
"פתאום כשעצרתי הבנתי למה זה כל כך קשה לי להרגיש נזקקות- אני פוחדת שאם אחשוף את צרכיי ואגלה שאני חלשה לא תהיה משם דרך חזרה…
אשקע לבור עמוק מדי ומפחיד מדי. אבל עכשיו אני לרגע חושבת שאולי זה לא חייב להיות ככה… שגם אם ארפה אוכל אח"כ לחזור להזדקף….יש לי כוח".
"נשמע שאת מבינה", סיכמתי, "שיש עוד גוונים באמצע ושזה לא חייב להיות או קשוחה ומנותקת או חלשה ואבודה…
אפשר להיות גם וגם ועוד לגלות אפשרויות נוספות תוך כדי." אורית חייכה. גם אני.

לפני שאורית הלכה עלתה בי מחשבה מוכרת; כמה קרוב היה ליפול למלכודת ולדבר מהראש, ואיזו התרגשות עלתה בי כשיכולתי להישאר עם הפעימה הרגשית והגופנית של מה שעלה- זה מרגיש הרבה יותר חי  ככה. כאמור, פסיכותרפיה הנשענת על אוריינטציה הוליסטית מנסה להתכתב עם פעימת הגוף ולחברה אל פעימת הנפש. התכתבות זו  אינה יכולה להישען רק על ערוצי תקשורת מילוליים מכיוון שגופנו ונפשנו בהתאמה מדברים גם בשפה שאינה ורבלית; דרך תחושות, תנועות, ומחוות ספונטניות. נדרש אפוא לפתח ערוצים אלה כדי להרחיב את הקשר ביניהם. דרך מהותית לפתח ערוצי תקשורת אלה היא, כפי שניסיתי להראות בדיאלוג הטיפולי, העצמת החוויה הרגשית ועגינתה במרחב הגופני החווייתי.

רעיון הלימוד והטיפול הנשענים על החוויה מגיע מהנחת היסוד שבעת התנסות חווייתית נוצרת הזדמנות לאינטגרציה בין חלקים שונים של העצמי שלנו. כחלק מתגובת הגנה מפני איום ממשי או דמיוני אנו נוטים לפצל חלקים מעצמינו כדי להישמר מפני הסכנה שבהזדהות עימם. דוגמה להתנהגות ולחשיבה מפצלת ניתן לראות באמירות שגרתיות כמו: "הגב שלי כואב" או "יש לי מחשבות טורדניות בראש" או "הגוף שלי עצבני". באמירות אלה אני מפריד ביני ובין הסימפטום הגופני שעליו אני מדבר ובכך אני נמנע מלשייך אותו אליי. פשוט יותר לומר "הגב שלי כואב" מאשר "אני כואב" או "יש לי מחשבות טורדניות בראש" במקום לומר "אני מוטרד וחרד" או "יש לי עצבנות בגוף" מאשר לומר "אני כועס או דואג".

חלק ניכר מהסימפטומים הנפשיים והגופניים שלנו נוצר בשל פיצול זה, היות ובעת הפיצול, כאשר אנו מנתקים חלק מעצמנו, אנו מתנתקים מהחיות הפעימתית של פנימיותנו, ובכך מצמצמים את תחושת העצמי שלנו. כשהגב של אורית כאב בזמן הטיפול הבנו כי הוא מחזיק בתוכו את סיפור התמיכה וההזדקקות שלה, משהצלחנו לחלץ את הסיפור הרגשי מהגב ולגרום לו לחזור להיות חלק מהעצמי שלה, התחזק הדופק הפנימי שלה, ואתו הגיחה התובנה. כאב הגב של אורית שהיה סוכן תקשורת של נפשה שינה צורה והפך לרגש, למחשבה, לתובנה- הלחץ השתחרר, נפשה התרחבה, הדופק נמצא והתחזק.

הערות :
• הטכניקה של קיעור וקימור לקוחה מתוך עבודתו של הפסיכותרפיסט הגופני האמריקאי סטנלי קלמו.
• לקריאה נוספת : Keleman, S. (1975), "Your Body Speaks Its Mind", Berkeley, CA: Center Press

המחבר: רונן לוי, פסיכותרפיסט גופני ונטורופת, מרכז מגמת לימודי פסיכותרפיה גופנית ופסיכותרפיה טרנס-פרסונאלית במכללת רידמן, שלוחת אילת ומטפל פרטני.
לפרטים: www.ronen-arava.co.il